שער הפיקוס הנעלם 2025
הפיקוס הנעלם הוא דימוי של שער פיקוס הנפוץ בבנייה ישנה במגורי שיכונים של שנות ה50 בארץ, והוא נחשב כיוזמה של דיירי הביניין. ההשפעה האדריכלית שלו הגיעה מאירופה ששערים כאלה היו נפוצים בגנים ובפתחי בתים. שער הפיקוס מסמל בשבילי הרבה מהטראומה הישראלית. הוא כמו פרחים יבשים באגרטל יקר, כמו מדבקת מסקינגטייפ על שמשה שבורה. הוא מכיל בתוכו נוסטלגיה תהומית לילדות מתגלגלת של כולנו. בגלל שהוא עדיין לא עזב אותנו, הוא מוריש מעצמו לכל דור את הנגיעה שלו בדברים. המחשבה על דימוי שמייצג נוסטלגיה לפני שנעלם גורם לי להתעמק בחווית הטראומה הישראלית. הפיקוס נגזם כשער כניסה/ יציאה וחושב את עצמו כמספק הגנה, אבל בסך הכל מתפקד כמרחב לימנלי בין הפנים לחוץ. כמו פורטל שלעמוד מתחתיו לא מגן עליך אבל גורם לך להרגיש בטוח. הפיקוס יכול להגיע בכמה צורות או שלעלים שלו דחיסות שמצליחה לשכנע אותך שאתה מוגן תחתיה, או שהוא דליל, ערום ויבש - מזכיר לך שבסוף אתה לבד מתחת לשיח רעוע שאין לו שימוש מעשי חוץ מלהיות קישוט עירוני, שאפילו העיר לא לוקחת עליו אחריות. שער הפיקוס נצרב כחלק מנוף ברירת המחדל חסר המחלוקות. רק מידי פעם מי שאמיץ מספיק להרים את הראש מעל המים יכול להבחין בו ובביזאריות שלו, בחוסר ההתאמה שלו לאקלים החברתי. הוא צמח מתוכנו כמו גוף פולש אדריכלי והוא לא בדיוק שייך, אבל אם *הוא* לא שייך - אז איך אפשר להגדיר שייכות?
המידות של השער לא מדויקות ומעט קטנות מהמקור זה כיוון שהתכנון של הפסל נועד להכיל בחלל החסר שלו גוף של ילד. לעבודה קוראים שער הפיקוס הנעלם כי לא היה בבית ילדותי שער פיקוס, החיסרון שלו מורגש לי על העור עד היום.
נייר נייר 2024
העבודה נייר נייר מתעסקת ברטוריקה. הבחירה להדפיס את שם החומר על החומר עצמו היא בחירה רדיקלית לנטל את החומר. אני בוחנת את סיכויי ההצלחה של חומר לקבל צורה גשמית דרך הקריאה שלו בשמו, אולי אני מנסה לעורר בו מודעות עצמית ולגרום לו להתרומם מין הקרקע כדי שאוכל להסתכל בו מכל צדדיו, כאילו אני מנסה לבדוק אם המילה תזהה את עצמה. אחרי שנטרלתי את החומר אני מבצעת בו הסתה ונותנת לשם הדימוי לנוח בגוף אחר/ גופן אחר. הסמנטיקה שגופן וגוף קרובים כל כך מובנת לי דרך ההסתה הזו. האופן שבו מילה משנה את הטון שלה בעולם דרך הגופן מתחבר לי לעיניינים של רטוריקה- כשברטוריקה כשהטון משתנה המילה ופרשנותה משתנה. היחסים הכבדים והנגטיבים האלה בין רטוריקה לסמנטיקה הפער בניהם לא מרתק אותי בגלל שהוא דיכוטומי אלא בגלל שהוא שזור, וזה מעורר בי את הצורך לחקור את המקום שבו מילה נשמעת כאילו היא מדויקת, אבל היא מפספסת. כשהשפה כבר לא מצליחה להחזיק את מה שאתה מנסה לומר.
עצם ההדפסה הגדולה של שני המילים ה״זהות״ קורא בקול על עיניין חשוב שיש להתייחס אליו, כמו תזכיר צרחה אילמת שדורש התייחסות מיידית. ההדפסה של המילה “נייר” על נייר היא לא משחק היא בקשה נואשת לגרום למשהו אקוטי להתבהר.
סטודיו רפאים 2025
סטודיו רפאים היא עבודה שנולדה מתוך ניסיון לשמר חלל שכבר אינני פועלת בו הסטודיו הישן שלי ולבחון מה נשאר ממנו כשהגוף שלי לא נוכח, וכשהזיכרון מתורגם לטכנולוגיה. סרקתי את הסטודיו בתלת־ממד, תהליך שדרכו התקבל ייצוג מדויק של הפרופורציות והמבנה הפיזי, אך לאחר מכן, בתהליך עיבוד דיגיטלי, בחרתי להסיר את כל שכבת הטקסטורה הצבע, הקיריות, הסימנים שהזמן השאיר. מה שנותר הוא תבליט אפור, סטרילי לכאורה, של מקום שהיה חי ונעשה שטוח, כמעט רפאי.
מה שעניין אותי הוא לא רק החלל המקורי, אלא דווקא החומר החדש שנוצר מהשיעתוק מין קליפה אדריכלית נטולת קונטקסט, שבריר של מרחב שהפך למשטח. זה לא שחזור נוסטלגי אלא טרנספורמציה: תהליך שבו החלל מאבד את חומריותו המקורית, ומקבל חומריות חדשה חסרת משקל, כמעט מופשטת, אבל גם טעונה מאוד. בעיניי, זה סוג של חומר־רפאים: הוא נולד מהיעדר, אבל יש לו נוכחות משלו.
דרך העבודה הזו אני בוחנת כיצד טכנולוגיה שמטרתה דיוק כמו סריקה תלת־ממדית יכולה להוליד שבר, חוסר, פיוט. איפה עובר הקו בין תיעוד לבין אובדן, ואיזו אמת חדשה יכולה לעלות מתוך שארית כל כך נקייה, שהיא כמעט שוכחת בשביל מי היא נוצרה.